בַּחֲמִישִׁי שֶׁעֵבֶר בִּקַּרְנוּ אֶת אַבָּא. בֵּית עָלְמִין יַרְקוֹן. גּוּשׁ חֶלְקָה גּוּשׁ חֶלְקָה. גּוּשׁ. חֶלְקָה. לֹא בַּכּוּכוֹנִים וְלֹא בְּרַבֵּי הַקּוֹמוֹת – גּוּשׁ 13 חֶלְקָה 5 א', כָּךְ נִכְתַּב בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁל פָּקִיד עַבְדְּקָן מֵהַחֶבְרָה קַדִּישָׁא לִפְנֵי כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים.
וּבְפֶבְּרוּאָר הָאַחֲרוֹן הַמַּדָּדִים שֶׁלָּךְ הִשְׁתַּפְּרוּ וּכְבָר לֹא מִלְמַלְתְּ אוֹתָהּ קִינָה מַכְמִירָה "אָה – אָה – אָה – אָה" בְּזִמְזוּם מוֹנוֹטוֹנִי אֵינְסוֹפִי.
כָּל בָּאֵי הַסִּדְרָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁל הַפִילְהַרְמוֹנִית גּוּשׁ ד סִדְרָה 2, שׁוּרוֹת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה עַד חֲמִשִּׁים וּכְלוּם מֵתִים עַכְשָׁו.
בעוד חמש שנים יתאחדו שרידי הדי.אן.אי של פסיה, גוטמן, דורק'ה ושבעת הבנים והבנות שלהם עם קווצות שערה של טמי ג'ונס, מלצרית מקנזס או מבפאלו.
הסיפור הזה מתחיל במזרן, נמשך בשירה ונחתם באהבה. לפני למעלה מעשר שנים פגשתי את ע' על המזרן, בחוג לקרב מגע.
וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר.
רבים מאיתנו, לאו דווקא יוצאי צפון אפריקה, הפנימו בילדותם את המסרים התקופתיים-נורמטיביים-כור-היתוכיים מסרסים, בהפנותם עורף נוקשה לשפת האב.
שׂערנו המוחלק. היא במשקפיים חומים קוֹפִיִּים, מסגרת מפלסטיק עבה, ואני בעדשות המגע הציוניות מהחנות הראשונה בעיר, שהיו עבות ומדמיעות ויקרות.
בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל - . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו.
היה זה סוג של שֶׁבִי. הטיול המשחרר לכאורה בתום שלוש אי-שנות נסיעה, הפך לשֶׁבִי בכבלים של משי. החירות ניטלה ממנה באחת כשמיד לאחר הנחיתה בעיר בירה בדרום מזרח אירופה.
פינוק. גוש פינוק אורבני לשעבר שכמותך, איך את מעיזה להתלונן? מה לך כי תליני?
לרנקה עצובה במרץ כמו מיס האווישם מ"תקוות גדולות", בובת פורצלן דהויה קפואה בפְרִיז נצחי, עוטה בגד תחרה מתפורר.
מי זוכר את המורה ביילה-שטיק-נביילה? מי זוכר את החצר בישמעאל סמטת אחשדרפן? זוכרים, ילדים קשישים?
צועדת בקצב עולה על המסילה הידועה בכינויה המאיין, "הליכון". חלפו ארבע שנים מיום שעזבנו את הגוש המפויח.
ולפנות ערב ינואר גשום, לאחר שניסיתי להשיג אותה כל היום, טלפון. החוליה הרביעית במניין שארי בשרי, חטפה דום לב.
ואם תיחרבי. ואם גם את תיחרבי, עיר מולדתי. העיר שהפנינו לה עורף לטובת שקט סמי-כפרי יחסי.
"הקיסר" – החמישית של בטהובן. אמא-אבא-אני ואמא-אמא-אמא בפילהרמונית, גוש ד' בהיכל, שנים לפני כְּלות.
כל באי הסדרה השנייה של הפילהרמונית גוש ד' סדרה 2, שורות שלושים ושמונה עד חמישים וכלום, מתים עכשיו.
בשנה שחתמה את האֵיְטִיז על תלאובותיו האופנתיות-כעורות ורבות נוספות, הפנמתי סוף כל סוף שהתואר הראשון שלי שימושי כמו העתידות של מסטיק בזוקה.
