שֶׁבִי בכבלים של משי

היה זה סוג של שֶׁבִי. הטיול המשחרר לכאורה בתום שלוש אי-שנות נסיעה, הפך לשֶׁבִי בכבלים של משי. החירות ניטלה ממנה באחת כשמיד לאחר הנחיתה בעיר בירה בדרום מזרח אירופה, נטולת בן זוגה התומך, הסתבר שחברה ותיקה שלמעשה לא הכירה כלל את אורחותיה בעשרים ומשהו השנים החולפות היא חולת שליטה, וכלל הנראה סובלת גם מהפרעה טורדנית כפייתית. הטורדנות המשוערת ומקורותיה העלומים לא עניינו אותה; ואף לא הידיעה שהיא, החברה, "נורמאלית" ומתפקדת ואהודה על מרבית רואיה ומעסיקיה, אישה שסיגלה לעצמה נימוסין נאים ומחמיאה לבריות ושאר זוטות ששותפתה לטיול, מצטיינת בהן פחות. הכפייתיות היא שמיררה את חייה שבעה ימים ושישה לילות. "המזוודה שלי כאן. על הדלפק מול המיטות, ושלך פה. הבנת? ובבקשה אל תגעי לי בדברים. ואל תערבבי. שלא יתערבב כלום!", פקדה בערב הראשון במלון, בתום ליל הנדודים שקדם להמראה. "המזוודה שלך כאן ושלי שם, ואסור לגעת", חרך המבט הנוקב את כתפה כשניסתה לגעת, באופן הדווקאי-ילדותי שמעוררים בה איסורים מורתיים תקיפים. בחדר האמבטיה נתלו המגבות "שלי" ומולן "שלה", אין לערבב ואין לגעת. הוותיקה התריעה אמנם שהיא נוטה לאבד חפצים אבל הטקסיות הקבועה, המתמדת, הלאתה את שותפתה כבר בבוקר המשותף הראשון. בדיקות חוזרות ונשנות של שלל המקומות האפשריים שבהם אמורה הייתה להניח את משקפי הראייה-קריאה המרובים שלה ("איפה זה? לא יכולה לצאת כעת! איפה ה-מש-ק-פ-יים?") והצעיף, שנשכח. והתיקים. השגחה מתמדת על שני תיקי עור קטנים, שנשאה עמה מדי בוקר לאוטובוס התיירים שבו שהו כעשר שעות ביום בממוצע, עוצרים לפרקים ויורדים ומטיילים והולכים וחוצים גבולות וחוזרים. ולא, לא הכול היה רע לתפארת. היו נופים טרשיים פועמים ואוכל משובח לפרקים ומראות וגם צחוקים. ומקץ היום השני או ערבו של הראשון, נסדקה שותפתה של הוותיקה ואמרה, "הביתה, אני רוצה לעוף מפה כבר הביתה". ואיך חוזרים. והרי אי אפשר לחזור, אי אפשר לחזור מסוף העולם כי יש קבוצה וכללים ומדריך קולני מדי והיא, הוותיקה, השתדלה ותמכה בה כמידת יכולתה. וכל אותה העת היה זה סוג של שבי. שבעה ימים ושישה לילות נטולי שינה כמעט, בקבוצה גדולה והטרוגנית מדי, שאת רובה הייתה מַגְלה משם בשמחה. וההישרדות הקיומית ההכרחית, האופן מעורר ההשתאות שבו הסתדרה, איכשהו, האינדיבידואליסטית המושבעת. והחברות שהתפוגגה לאטה בערבים, ברשות היחיד שניטלה ממנה לחלוטין. האופן שבו סגרה הוותיקה חשבונות לא פתורים משנים עברו, במלאכת מחשבת קטנונית ("זה שנתתי לך להתקלח לפני בערב הראשון לא אומר שככה זה יהיה כל הזמן!", רשפה בערב השני), עוצמת הקול המתישה של הטלפון הנייד שלה, על מבזקי החדשות המתפרצים כל שעות היממה. גילויי קטנוניות שלו היו מאפיינים חלילה את חיי הנישואין של האינדיבידואליסטית, הרהרה בלילה החמישי והלפני אחרון בטבלת השבי, הייתה מתגרשת מזמן. "אני אמרתי לך פעם מה לעשות?" ירתה הוותיקה כשהתבקשה (בדחילו) להחליש את עוצמת הקול של ניידה לפני השינה. וכך התפוגגה לה החברות מדי ערב, רקוויאם עצוב לצלילי הנחירות הקצובות של הוותיקה. היה זה סוג של שֶׁבִי. וכשחזרה ונשאלה איך היה, השיבה: "מורכב".