קלרוצה

רבים מאיתנו, לאו דווקא יוצאי צפון אפריקה, הפנימו בילדותם את המסרים התקופתיים-נורמטיביים-כור-היתוכיים מסרסים, בהפנותם עורף נוקשה לשפת האב. ובמקרה שלי, לשפת האם. הורי דיברו עברית כבררת מחדל ויידיש, כשרצו שהילדות לא יבינו. אמי וסבתי דיברו ביניהן רומנית. סבתי נהגה לשהות בביתנו חצאי ימים ולפעמים, למגינת לבי, גם לילות. לעשן סיגריות רויאל ולנהל אינספור שיחות קולניות בטלפון עם אחיותיה. ברומנית. לא חיבבתי אותה. סבתא בטי הייתה "טאף קוקי", שעלתה לישראל בעל כורחה לאחר שבעלה, תעשיין אמיד, הוגלה לגולאג נידח בגרסתו הרומנית מיד לאחר שהקומוניסטים הלאימו את בתי החרושת שבבעלותו, בטבורה של בוקרשט. היא ציפתה לנימוסים טובים ולצייתנות, אטריבוטים בלתי אפשריים מבחינתי. בטי לא הלמה את הדגם הסבתאי המפנק, שאוזכר ברבים מן הספרים שקראתי ובין היתר, נטרתי לה בגין העברית המזוויעה. מכיוון שסירבתי בתוקף ללמוד רומנית, לא ממש הבנתי מה פשר הנימה הקוצפת שהתלוותה לשיחות הטלפון הרבות שניהלה מביתנו עם עדה ואסתר, אחיותיה הצעירות. על קלרה לא שמעתי עד לפני מספר שנים, כשחודש הקשר ביני לבין בתה הצעירה של "דודה" עדה. הבת סיפרה שקלרה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה היפה בבנות המשפחה. היא נישאה בנעוריה לקצין סובייטי ומנקודה זו ואילך, הסיפור מתערפל. איש מהנותרים בחיים אינו זוכר כיום מה אירע, אבל ככל הנראה בחיר לבה של קלרה היה קצין ביון ובשעה שהצמד המאוהב טס לחופשה, מטוסם יורט. בתמונה המצהיבה שנותרה באלבום המשפחתי בבית הוריי דמתה קלרה, שכונתה בחיבה קלרוצה, לריטה היוורת'. התקשיתי לקשר בין הזוהר הצפוני המרוחק והבלתי נגיש למיוזעות הרמת גנית של סבתי. כיום, בדיעבד, אני מסוגלת לחוש אמפתיה וחמלה כלפי בטי, שנאלצה להיפרד מבעל מספר 1, לשגר את בתה היחידה, אמי, לארץ ישראל באנייה, בעודה מחסלת את הרכוש המשפחתי ומשחדת את מי שניתן היה לשחד, כדי לעלות לבסוף ארצה בגפה. האישה שבעבר חלשה על בית מידות ולא עבדה יום אחד בחייה מחוצה לו, נאלצה להסתגל לחיים הלא פשוטים במדינה מוכת החמסינים והדעות הקדומות. היא נישאה למספר 2, אלמן אוהב שסירבתי בתוקף לכנות סבא והתאלמנה כעבור מספר שנים, בגיל 74. כיום מן הסתם היתה שורדת את התקף הלב הקטלני אבל בדירתה הרמת גנית הזעירה לא היה טלפון, וכשפונתה סוף כל סוף לבית החולים, ניסיונות ההחייאה לא עלו יפה. ירשתי מבטי את תאוות העישון – התמכרות שהצלחתי להדביר לפני תשע שנים (אך לא את עיניה הכחולות) – ואת הביקורתיות. לא הספקתי להתנצל על גילויי חוסר הכבוד, הלגלוג וחוסר הסבלנות כלפי השוני התרבותי המהותי, שנבעו במידת מה מן היחסים העכורים ששררו בין אבי לבין הצד ה"רומני", שהיה האינטלקטואלי והשמח והסקרן. כיום אני מנסה לאחות את פיסות החיים העקורים הללו, שהחלו בין שתי מלחמות העולם, ולהתוודע ממקור רביעי לישראל ויוסף, לבטי ועדה ואסתר וקלרוצה.