המרתף לעיצוב התחת

בשנה שחתמה את האֵיְטִיז על תלאובותיו האופנתיות-כעורות ורבות נוספות, הפנמתי סוף כל סוף שהתואר הראשון שלי שימושי כמו העתידות של מסטיק בזוקה, ולפיכך נרשמתי ובגרתי בהצלחה קורס מדריכי כושר בוינגייט. היינו המחזור הראשון והקורס היה חביב פלוס בדרכו, למרות שאולצנו לרוץ חמישה ק"מ במסלול הטריקוטן המשובח שלהם, אבל ידעתי את זה מלכתחילה והתכוננתי. וכשסיימתי את הקורס, האישה היחידה שהתהדרה בתואר ראשון – עשור וחצי לפני שהעליתי בדעתי להמשיך לתארים השני והשלישי בהתאמה – אחת מידידותיי לקורס סיפרה על הקאנטרי קלאב בצומת גלילות. ושאם ארצה, היא תארגן מפגש עם רכז החוגים. הקאנטרי מנוחתו עדן שנהרס בינתיים, היה פרויקט נאה וותיק שנבנה בשנות השישים והשתרע על פני דונמים רבים של מדשאות ירוקות-עד ומבנים וברכת שחייה ענקית ומגרשים למיניהם, כדורגל וטניס וכיוצא בזה משחקי כדור משמימים, ורכז החוגים שמח בי עד מאוד. ולמרות שלא הייתי מדריכת אירובי מדופלמת התחלתי לעבוד שם כמדריכת כושר בשבתות וכמדריכת אירובי, בתחילה רק בשבתות ולאחר מכן גם באמצע השבוע. וכך חלפו להם החודשים בנעימים, פחות או יותר. נהגתי לשחות בבריכה האולימפית והריקה תדיר ולהתקלח במלתחות הנשים לאחר המשמרת, וכמה מהוויבערס הקשישות נעצו בי מבטים מרושעים מהסוג שראיתי שנים לאחר מכן כמנויה במכון כושר צפוני, כשהמנקה האוקראינית העזה להתקלח בתום עבודת קרצוף מפרכת של תאי שירותים – אבל נעצתי בהן בחזרה. ובתום שנה מיום שהתחלתי לעבוד שם פרצה מלחמת עירק, שזכתה לכינוי הפיוטי מני רבים במדינה הלוהבת הזו, מבצע סופה במדבר או מלחמת עירק הראשונה. ודירתי מרובת החלונות הפכה למלכודת וכולנו חזרנו לרחם, כלומר לאמא ולבית אמא-אבא – והשער של עיתון העיר ז.צ.ל הכריז – אמא'לה – ואיור של חץ שפנה מתל אביב והלאה – מארחים שם ומתארחים ורובצים ומדי פעם פשוט נעלמתי לירושלים או לאילת. וחברתי לשחייה באותה תקופה זכתה בכבוד המפוקפק של פינוי למלון עקב הרס הבניין ברמת גן, כולל בדיחות דוחות שהרבו לפלוט בסביבתי שעניינן עירקים ופיג'מות וכיו"ב, ובדיעבד הבנתי שאז התחלתי לפתח פוסט טראומה וחרדות מפני אזעקות וטילים ותל אביביות בכלל. וכשהתקשרתי לרכז החוגים וטענתי שאין לי איך להגיע, ושקַו 90 להרצליה מסוכן ואני חוששת לצעוד לבד מהצומת, כי נפל שם משהו לפי השמועות, הוא רתח. נאלצתי להקשיב לנאום פטריוטי שלפיו לא עורקים בזמן מלחמה ושאם לא אגיע ומיד, שאחפש מקום אחר. המלחמה ההיא הסתיימה לבסוף בערב פורים. אמי ואני חזרנו ממטינה בהיכל התרבות וברדיו הודיעו שזהו. הטקס תם. חוזרים לשגרה. סוף כל סוף נעלמו התקפי החרדה שפיתחתי, הודות לשחיינית הנוגה. התחלתי לחפש עבודה ועד מהרה מצאתי. בחדר כושר שכונתי קטן, מרתפי וצפוף. היינו שתיים וחלקנו משמרות צהריים וערב. היה משמים והיה לא נעים, נשים מבוגרות שתבעו "שירותיות", הביטוי שב-1992 עדיין היה חדש יחסית ואני ציפיתי לסימפטיה ולהערכה ובכלל, בתקופה ההיא היחס למדריכי כושר היה כאל גופים מפוארים בעלי מוחות מכווצים. החזקתי מעמד כחצי שנה, בעיקר מפני שבעת ההיא התחלתי לכתוב שירים באינטנסיביות חדשה, מפעימה ולא מוכרת, שירים שבתוך שנה נתן זך בחר לקובץ 'הנה 6'. ועזבתי לא רק בגלל גסות הרוח של המתאמנים ובעלי המכון, רומני ג'ינג'י גס רוח, אלא בגלל חתו-לה. בראשית החורף, כשפתחתי את המכון בחמש אחר הצהריים, בתום השחייה בגורדון, המתינה לי בביישנות חתולה מפוארת ופרוותית. בדיעבד הבנתי שזו חתולה פרסית שננטשה. חתו-לה נכנסה איתי פנימה וחלקנו פירורי לחם ומנה חמה שקיררתי למענה ונשארה במהלך המשמרת, מתענגת על החום. התלונות לא איחרו לבוא. "היא מלוכלכת. תעיפי אותה מפה", התנרגן הגיי המרושע שאילץ אותי 'לשמור' בשעה שדחק משקולות על הספסל, ובמקום ללפות את המוט המתין עד שאגהר לעברו ואשא את רוב המשקל, מה שלימים הניב בקע סרעפתי. המקום ההוא התאים לי כפי שהמַקֶּבֶת הלמה את צרכיו של קרפיון תמים שנשלף באגרסיביות מחבית העץ, בעודו מפרפר בין חיים למוות עד שהפטיש ניחת על גולגלתו ורוצץ אותה, בעוד פלג גופו התחתון מפרפר בסל הרשת של הקונה. השתדלתי לא להתריס. השתדלתי להשתלב. וכשהבנתי שזה לא יקרה לעולם, התחלתי לענות. אוהו, מענה לשון תמיד היה לי. השבתי בסרקזם למבוגרת הכעורה שתבעה שירותיות, הפסקתי לשמור על דוחקי המשקולות החופשיות וסירבתי לפנות את חתו-לה האומללה במהלך המשמרת שלי. עד שלבסוף מו-שה, הבעלים, זימן אותי לשיחה. הודיע שאני לא משתלבת ושהחתולה היא הקש שחנק את זימי הקרפיון ושאני מפוטרת לאלתר. כעבור חודש פגשתי באקראי ברחוב מתאמנת סבירה, שכנתה של המפלצת המקשישה מהבניין הסמוך. השאלה היחידה שהעסיקה אותי היתה מה עלה בגורלה של חתו-לה. "מה, את לא יודעת?" תהתה. "כמה ימים אחרי שעזבת, הגעתי לאימון ומצאתי אותה קפואה בחצר. קפאה למוות בלילה." בכיתי. וכעבור מספר חודשים אימצתי את פאוסטו. גור פרסי מעורב.