זהות ממוקפת

שׂערנו המוחלק. היא במשקפיים חומים קוֹפִיִּים, מסגרת מפלסטיק עבה, ואני בעדשות המגע הציוניות מהחנות הראשונה בעיר, שהיו עבות ומדמיעות ויקרות. כעבור שנים, כשאחלטר כמדריכה במועדון כושר שכונתי בצפון הישן אפגוש אותו, את האופטיקאי והבעלים של החנות ההיא. מי הייתי אז, בגיל 13? לא היה לי מושג. אהבתי לכתוב. ידעתי שאני מיטיבת כתוב וקרוא אבל לא היה די בכך. המתבגרת הנבוכה שגבהה באחת, חודש לפני הבת-מצווה באולם בשיינקין, בשמלה כחולה עם חגורה לבנה מובנית, סינתטית ודוחה, ונעלי סירה שטוחות וגרביים לבנים קצרים – היום היו מכנים את זה לוק פוסט קומוניסטי – רצתה להיות טוויגי בקארנבי סטריט. בלונדינית ורזה-כמו-מקל עם שיער חלק-חלק ועיניים מעושנות. לבשנו ופשטנו תדמיות כמו שמלות כעורות בניסיון נואש להיראות ייחודיות, למרות שבסופו של דבר נראינו משוכפלות במסיבות, עם חולצות הסריג ההדוקות בחורף בחצאיות המיני מקורדרוי מהמשביר או מה"שקם", ששכן אז באבן גבירול פינת ז'בוטינסקי – חנות ענק שבה נמכרו מעילים צבאיים לצד מותגים אופנתיים נוספים – כשהזבנית הראשית ומאירת הפנים, שהתגוררה בפאתי השכונה שלנו, היתה אמה של זמרת עבר שדעכה בשיאה, לאחר שחזרה בתשובה. בהפסקות הצהריים של אמי המותשת, האחות-ראשית, גררתי אותה להמבורגר מהיר בשקם בטעם קרטון וגלגלתי עיניים כדי שתקנה לי 'שמלת אוברול' או מעיל או חולצת בנלון הדוקה חדשה. ואמי הטובה העתירה וקנתה ורק ביקשה שאזדרז כי היא הרוסה מעייפות וחייבת לנוח קצת. מה היינו? מי היינו אז, בגיל 12 או 13 ו-14, שנייה לפני פרוץ המהפכות החשובות ביותר באירופה ובארצות הברית, וודסטוק והסמים והמהפכה המינית המהוללת, שכדרכן של מהפכות ניצלה נשים והיטיבה עם הגברים. מי היינו? נדמה לי שהבנים פשוט חיו ופיתחו כישורים ואישיות. והיה המונח הזה, שפסיכולוגיות ארגוניות-במכוני-מיון לדיילות אוויר מכנות בנונשלנטיות, "תהיי את עצמך". בחיי שניסיתי. פשוט לא היה לי מושג מי אני כך שלא ידעתי איך "להיות עצמי". לעומת עידית ופזית וחגית וכל ה"איתיות" ששקדו על לימודיהן ושמו קצוץ על דיסקוטקים ובגדי מסיבות כמו על ממרח כבד שמנוני. ולפיכך אני וחוה ארדילי, שנדבקה אליי בתיכון העירוני עד שסולקה משם בסוף כיתה ט', בעיקר בזבזנו זמן. תועפות של. נורא קינאתי בה אז, בחוה. היא היתה שדופה ושׂערה המחומצן מוחלק עד דק וכשהלכנו למסיבות, לרוב התעלמו מהתלתלים שלי ולאחר מכן מההחלקה הלא מוצלחת ופנו בעיקר אליה, שתוקה ובעלת הבעה חדגונית ומטופשת. מי הייתי אז? ניסיתי להבין אם "יש לי מותניים", לאחר שחברת ילדות קנאית, הבה נקרא לה 'קלינית' כי גם היא נעשתה בסוף פסיכוקלינית, טענה שאין לי, ובדיעבד, עשרות שנים אחרי, כשדיברנו בזום, הודתה שקינאה בי, מפני שהייתי יפה ולא מודעת ושהוריי היו צעירים מהוריה המקשישים. ולא ידעתי אם להעריך את גילוי הלב המאוחר הזה, המאוחר מדי. צעדתי הלוך ושוב, תוהה, קונה חולצות באטיק ומשקפי ג'ון לנון כעורים. ממוסכת, ביישנית, ולמרות שנראיתי אדישה, בעצם הייתי שרויה במין חרדה מערפלת מפני ההווה והעתיד. שנה אחרי שהקשר עם חוה ארדילי דעך נטשתי גם אני את התיכון העירוני (וליתר דיוק, סולקתי משם בעוון שני 'שליליים' והתחצפות מתמדת למנהל, שנהג לארוב לתלמידות המוסד מחוץ לשער ולשגר הביתה נערות כמוני, שבאו במתכוון בחולצת טריקו קרועה ושחורה ולא בתלבושת האחידה, ופס שחור עקום של אייליינר שבהק מבעד למשקפי ג'ון לנון האימתניים) לרעת מוסד חינוכי משפיל ואיכשהו, הצלחתי להחליק את דרכי ולקבל תעודת בגרות. או-רית, במלעיל ואני, נדבקנו זו לזו, יושבות בדירתה שבתחילת אבן גבירול ובוהות. וכשנמאס לנו, יצאנו לשוטט. לרוב הגענו לפסאז' בדיזינגוף, בואכה קולנוע הוד, מעשנות סיגריות ששנוררתי מסבתא שלי, ספק מחפשות הרפתקאות ספק נערות צופים מהוססות. וכששאלו אותי אם אני רוצה חבר, לא ידעתי מה לענות. לפסיכוקלינית לעתיד, שהיתה החברה-הכי-טובה עד התיכון, תמיד היה חבר תורן. המרווחים בין אחד למשנהו היו קצרצרים. גבי וחיים ומירון שנעשה טייס ולאחר מכן רני. היא ורני היו חברים ארבע או חמש שנים ולאחר מכן, הרבה לאחר מכן, כשסיימתי תואר ראשון, רני ואני נעשינו חברים לארבע שנים נוספות. ללא ספק, היה זה מוטיב תאומוּת מופרע למדי. כשכולן רצו חבר אני רציתי לרקוד וכשכולן רצו להתחתן ולייצר שני ילדים – זו היתה האופנה הישראלית בעת ההיא, לפני שהאתוס הציוני המתרבה הקים מפעלים משוכללים לשכפול ביציות וספסור בהן והנורמה נעשתה ייצור 3.4 "קטנטנים" – אני רציתי לטייל בעולם. אבל כדרכי, אני מקדימה את המאוחר. ולרצף האסוציאטיבי הזה אין בהכרח התקדמות לינארית ברורה. החברויות שלי היו אקראיות. לאחר שחוה סולקה ואני עברתי לתיכון אחר, התחלתי להידבק לממושקפת, שנותרה בעירוני המקורי. אהבתי לרבוץ אצלה וללעוס בייגעלך, מִנחה מאחת מחברותיה שאביה היה מבעלי המפעל. וכל אותה העת חיפשתי משהו, דבר מה לא מוגדר, שיאחה אותי. שיגדיר אותי. מין חץ מורה וברור. מכל מקום, בכיתה י' רבצנו בחדרה בשבת חורפית משמימה ולבסוף היא הציעה שנלך להסתובב ואולי כדאי לעבור בפסאז' הוד. ושם פגשנו שלושה מחברי "העין השלישית". השחרחר ארוך השיער היה כנראה ז'אק קתמור, שהתמקד בעיקר בי ושאל אם נרצה לקפוץ לדירה שלהם בדיזנגוף. לדבר. לשמוע מוזיקה. לשוחח על פילוסופיה. נבהלנו מצייד הקטינות. בעיקר היא, ומיהרנו לקטוע את השיחה ולהסתלק. "הם חבורת מסוממים", הפטירה הממושקפת בבוז. וכשצעדתי ברגל הביתה, לצ'ולנט שבתי מאוחר ולבורגנות הפולנית המוכרת של השכונה, חשתי צביטונת בלב וערגה לא מובנת. לשחרור לא נהיר לחלוטין מפרוטוקול ברור של מה שלא ידעתי בכלל שכּוּנה לאחר מכן האתוס הציוני, שפומפם ללא הרף בטקסים בבית הספר היסודי והתיכון ובמפקדי הבוקר ובחגים, כמו גם מהבורגנות המפאיניקית. וכך המשכתי, צולחת ימים משמימים בסדרה אפרורית חדגונית, משחיתה תועפות של זמן בקהות חושים מוחלטת. חבל שלא ידעתי אז, בגיל 14 ו-15 שיום אחד אבטח בי ושיריי יתפרסמו ואגלה את התשוקה היחסית בגילוי תחומי ידע חדשים. אולי כי אני, בדיוק כמו נערות רבות שגדלו בתקופה ההיא, בעירוני הפרוסי שהפך ברבות הימים לבית ספר לאמנויות, עם מורות ניצולות שואה שידעו בעיקר לעלוב ומורה לצרפתית שנדרשה להחליף את המורה להתעמלות ובטעות השליכה עליי כדורסל שניפץ את זגוגיות הג'ון לנון שלי, כן, פעם עדשות המשקפיים היו מזכוכית – נתבענו לציית לצו הקטגורי העליון של הבורגנות המרָצָה – בעודי נתונה להשגחת מורים מתחסדים שהתמודדו עם שאלות סקרניות (הסקרנות דעכה במהירות לחושך התגובות העוקצניות) באמצעות תיוגן כ"חוצפה", ותביעה שאצא מהכיתה עכשיו, מיד, "ליברמנש צאי החוצה", שאלך למנהל, שאביא את אבא, לא, את אמא, את אבא-אמא. לו רק ידעתי אז, בימים המעוננים ההם, שמתישהו, בעתיד – והרי לא יכולתי לדמיין עתיד – ביום מן הימים אמצא תוחלת בשונות האינהרנטית שלי וזו תבוא לידי ביטוי בכתיבה ובכתיבה אקדמית ואלמד לתואר שני ואקבל מלגת נשיא לתואר השלישי. ובאופן פרדוקסלי אגשים את מחוז חפצה של הבורגנות ובה בעת איוותר מחוצה לה, תלושה. בכל אופן נדמה לי שהבנתי כבר אז, בגיל 14, שהחיים שלי לעולם לא יחפפו את העתידות של מסטיק בזוקה. ושתמיד אתפקד איכשהו ואעשה את כל התנועות הנכונות ואומר את המילים הנכונות או המביכות, כמו בובת פיתום מחורפנת, ואתלבש פחות או יותר צעד אחד מתריס מאחורי הקונבנציות שהציבו הפסיכוקליניות, וכל אותה עת חמצמצות קלה תכוסס ותרחש בבטן כעננה יבחושית. וחיי יוסיפו להיות לא ממוסכים, מפני שלמרות הקסם השטחי שהילכו עליי "העיניים השלישיות", המסטוליות, היצירתיות, המתריסות, עד שדעכו ומתו מסמים קשים או מהדיכאון שנלווה לנטילתם והזרקתם – אמנע ממיסוך התודעה ואעדיף לתקשר אותה במילים, כמו "פועלת מילולית". ושרגעי הנחת הספורים יתרחשו בעיקר כשעבודת ההטלאה המילולית תעלה יפה ושכל ימיי אזגזג על הציר הזה: זהות ממוקפת, שנעה על פני המרווח המיקרוסקופי של המקף, בין הבורגנות והנאותיה להימנעות דקלרטיבית ממנה.