אפוקליפסה. עכשיו

ואם תיחרבי. ואם גם את תיחרבי, עיר מולדתי. העיר שהפנינו לה עורף לטובת שקט סמי-כפרי יחסי. מותר עירי לשעבר על מטולה ומנרה? חשבון אינפיטיסימאלי. קלקולציות מוות כושלות. ערכים סימבוליים. חובשי הספסלים הסימבוליים, המרופדים, של ממשלת הדמים, לא שמעו מעולם על פייר בורדייה וההון הסמבולי – עיים. עיי חורבות. כל חפירי התמ"א יימלאו אבק אדם; מגדלי בבל יקרסו בזה אחר זה אחר זה, דרי מגדלי U ופנקס החדשים-ישנים ומיד-טאון-עולב על מראותיהם הממורטות בלובי המשויש, שדרות רוטשילד ובן ציון ודיזנגוף, נתזי שדיים מסיליקון ומילויי חומצות היאלורוניות יפקעו ברעש מחליא מחמת ההדף וירחפו מעלה-מעלה אל השמיים התכולים, לאור התכלת העזה והחמה ונטולת הנחמה, אפס תקווה, אפס רחמים – מעלה-מעלה לעבר העננים – בלוני צפלין אדירים – נשורת. נשורת של חמדנות וגרגרנות והתעלמות מה"אחרות" האולטימטיבית, האחרות שפניה איננה משקפת את הבבואות המשופצות במראות הבדולח היקרות. נשורת של מעצבי שיער ופניסטים ומעצבות גבות ופנים ומפסלי תחת ופלסיטקאים מיומנים שמשכירים סקאלפלים לפיסולי תחתים ושדיים ופינים וערוות – בזה אחר זה אחר זה יקרוס הכול. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים לא מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.