אה-אה-אה-אה – סטייאינג אלייב

צועדת בקצב עולה על המסילה הידועה בכינויה המאיין, "הליכון". חלפו ארבע שנים מיום שעזבנו את הגוש המפויח, שהלך ונעשה מתועב משנה לשנה, מיום ליום, במקביל להתקדמות המחפרים וכלי המשחית שהוצבו ברחוב תחתינו, כורים את ה"קו הירוק" של הרכבת הקלה ממש מתחת לדירה המשפחתית שהתגוררנו בה לאחר ששלנו נמכרה, ומכיוון שאמי הלכה ושקעה בעולמה המסויט והמנותק לבי נותר ריק כמו אולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג לאחר מתקפת טילים. נטשתי את עיר הולדתי באבחה חדה, מאמצת אל לבי את הירוק ושבילי הכורכר והמדרכות שחלקן לא נסללו ומן הסתם לא יסללו לעולם, ולא נותר בי בדל של געגוע פרט לדבר אחד. לקאנטרי המנוח – כר הדשא המשופע ושתי הבריכות והחוגים וחדר הכושר. ניסיתי להתקשח ולחספס את ריאותיי, צועדת מדי יום, בשעת בוקר מאוחרת לבדי ולפנות ערב לצדו, נוטפת פלגי זיעה בקיץ האינסופי ברחובות המושבה ובשדה הסמוך ובמשעולים הירוקים בלחות גיהינומית. נוכחתי לדעת שבפריפריה המושבית מוטיב הפיצול נוכח כל העת. מפצלת קשב, אוזן ימין מתעלמת מרעשי ה'קטנטנים' שמעבר לקיר, שוחה בבריכה קיבוצית חביבה שאיננה מאפשרת לשכור תא לציוד השחייה ההכרחי. "זה מה יש", הדהדו מילותיה של שכנתנו לשעבר, גברת ישירה עד כאב כלפי הולכי על שתיים ונפלאה לעשרות חתולי רחוב, "זה מה יש". וכל העת חיפשתי תחליף להליכה בחוץ עד שלפני שבועיים ראיתי באקראי פרסומת מקוונת ונחפזתי לנצל "מבצע מארץ המבצעים" כפי שהיה מתנסח אבי המנוח, בחדר כושר מושבתי, במרחק נסיעה נסבל באוטובוס. הו, מסילות חביבות הצמודות זו לזו, הו-הו ערוץ המוזיקה הלא קיים והטכנו המסונתז, חשבתי ביומי הראשון שם, מדבירה לאלתר את שריר הביקורתיות. למחרת הגעתי מצוידת באוזניות. והיום, כשהקשבתי להיי יו של פינק פלויד, הוצפתי בגעגועים ובתחושת החמצה לחברה טובה שנעלמה מחיי לפני שנים רבות – במפגש אקראי פה במושבה עם תל אביבי לשעבר הסתבר שנפטרה מסרטן השד לפני שנים – בעיר מגוריה בגרמניה. צעדתי על המסילה מאזינה שוב ושוב למילות השיר – Hey you, don't help them to bury the light Don't give in, without a fight שחרף הקלישאתיות צמררו אותי. וניסיתי להיזכר למה התנתקנו שנים לפני שחלתה. ויכוח מטופש לגבי עגיל שהשאילה לי, שלדבריה לא הוחזר. עגיל אחד בלבד, נהגנו לענוד בעת ההיא עגילים גדולים וא-סימטריים ואני טענתי שדווקא כן, כן החזרתי על ידי שליחה, שמסרה לאמך לפני שנסעת אבל היא התעקשה וחתכה ופשוט אזלה. ההתחלה שלנו היתה מבטיחה. החברה המתה, הבה נקרא לה ח', נאחזה בכל כוחותיה בלימודים תובעניים לתואר ראשון בפסיכולוגיה במקביל לעבודה במשרה כמעט מלאה, אם פולניה מהזן הקטלני שריחפה מעליה ודירה שכורה לא הרחק מדירתי במרכז תל אביב. נפגשנו לראשונה בחוג "התעמלות ובלט קלאסי", שנים לפני שרעיונאי הכושר והסלבס הגו את קונספט ה"חיזוק-חיטוב-היט". השיעורים נערכו בדירת הגג העייפה של אליס, בלרינה לשעבר בבלט הישראלי ובן זוגה הצעיר ממנה והאוטיסט, שהעריץ אותה עד כלות. ואמנם לבסוף אליס כלתה באופן הכעור והמכלה והמבזה את הגופנפש. בל נקדים את המאוחר. בעת ההיא נהגנו להחליף בגדים בחדר השינה שלהם, של ראובן ואליס, ממהרות לאוץ לסטודיו המאולתר במרפסת הממוזגת שפנתה לבן יהודה, אוחזות במעקה ומשתדלות כמיטב יכולתנו לבצע פלייה-רלבה, עמידה ראשונה ושנייה ורביעית. ללא ספק, שנות השמונים בתל אביב היו מופלאות. שנה קודם לכן סיימתי תואר ראשון לא שימושי וגרעין החברים המקורי מרמת אביב היה צפוי ולעוס. בתום השיעור הראשון ח' הציעה לי לשתות קפה איפשהו ונעתרתי בשמחה. רבע שעה לאחר שהתיישבנו בבית קפה אקראי הציפו אותי תחושות של קרבה וסקרנות וחמימות לא אופיינית. חלפו שנים מאז שהיתה לי חברה קרובה. ובאמת בתוך שבועות ספורים נעשינו החברות הכי טובות. צפינו יחד במופע הקולנוע של רוקי בקולנוע פריז ובסרטים המופתיים בצפון ובקולנוע תכלת ובשלב מסוים, ח' סיפרה לי על ערבי הגייז במועדון ליד שוק בצלאל ועל חבר טוב שמת מאיידס ושאלה אם ארצה להצטרף. רציתי ועוד איך וכך מדי חמישי הגענו למועדון התת קרקעי ורקדנו עד לפנות בוקר. וזה היה עילאי. לרקוד ולחייך לגברים שלא מעוניינים בי ולעולם לא יהיו, קושרת שיחות אקראיות, מסתחררת, מעשנת ושותה. לאחר מכן ח' ואני הצטרפנו לחוג ג'אז שנערך ממש מול דירתי, בסטודיו של מיה ארבטובה. שמעון המדריך היה נמוך ויחסית מבוגר, אולי בן ארבעים ולפעמים, כשבן זוג אקראי המתין לו ברחוב בעשר בערב, שמעון היה מודיע לנו שהוא חייב להתאמץ קצת. קשר את החולצה גבוה מעל הטבור והחל לעכס בהפגנתיות לצלילי הבי ג'יז – אה, אה, אה, אה, סטייאינג – אלייב, אה אה – סיבוב-אגן שאמור לפתות ובעיניי נראה פתטי אבל היי, הייתי רק בתחילת החניכה שלי בעולם ה"הומואים", כפי שכונו אז – סטייאינג א-לייב!!!! לזיכרון הזה אין שורת מחץ או סוף ברור. בשנים שבהן ח' רקמה סיפורי אהבה עם תעשיין עשיר שנפרד ממנה לבסוף ומחץ את לבה ולאחר מכן פגשה את בעלה, צייר בינוני ושאפתן, אני ניהלתי רומנים זעירים ושבתי שוב ושוב לחבר לשעבר, במהלך גיחותיו הלא רציפות לישראל. ח' היתה בוגרת ורצינית ומעוצבת ותהיתי האם היא מבינה את הפיטר-פניות שלי. כך או כך, היא לא מיהרה לשפוט אותי אבל כשהצייר והיא החליטו להינשא, החברות שלנו נסדקה קלות. בחופשת המולדת הראשונה שלה היא סיפרה על לימודי הגרמנית הקשים ועל הקורסים שהשתתפה בהם, מרידיאנים ורפואה משלימה נחשבו בתקופה ההיא אזוטריים על גבול התמהונות. בשלב מסוים סיפור העגיל והנתק והעלבון הצורב קהו, כפי שדברים נעשים קהים במהלך השנים וחייתי את חיי ופגשתי את המיועד לי וכתבתי ופרסמתי ולמדתי. ומדי פעם חשבתי עליה. והבשורה על מותה מסרטן היממה אותי גם מפני שזו החמצה אדירה של האדם הנפלא והיצירתי שהיתה ובעיקר, לבושתי, מפני שלא הספקתי לעשות מה שהקליניים מכנים "קלוז'ר". ובינתיים מסתפקת בקלוז'ר קטנטן ביני לביני שלוש פעמים בשבוע, במשך חמישים דקות על המסילה בחדר הכושר ובהאזנה בלופ ל"חומה" של פינק פלויד ששתינו אהבנו כל כך.