עץ הלימון
בתחילת השבוע שעבר יצאנו לצעידת עוקף-שדות-בואכה בית העלמין-המושב הסמוך – ולקינוח לפינת הכושר הרחוקה יחסית מביתנו-אך-נטולת הפרעות אנושיות. ע' נשא עמו שקית גדושה בלימונים מהחצר מנחה ל"נחום" הקברן, שם בדוי. נחום שמח לראותנו ובישר שהיתה לו המון עבודה בזמן האחרון. מסתבר שבני שבעים פלוס מהמושבים הסמוכים נוטים להתפגר בהמוניהם במזג אוויר קר. "הם סתם לא היו בכושר", שחתי לנחום הנמרץ והתזזיתי ותוך כדי כך תהיתי בקול האם הגיעה העת לרכוש חלקת קבר במקום הפסטורלי והמשליו הזה. היום שבנו וצעדנו באותו המסלול. נחום, שפיקח על הפועל שכרה קבר טרי, נופף אלינו בשמחה ובישר שטרף את כל הלימונים ביום אחד. למיטב זכרוני הכילה השקית כעשרים לימונים לכל הפחות ולנוכח פרצופי המשתאה הסביר שהוא "סוחט ושם המון סו-כר ומים וככה שתיתי הכול. זהו, אין לימונים. לימונים ז"ל". בנימה אופטימית זו נפרדנו והמשכנו לצעוד ותוך כדי כך, חשבתי שאני הולכת ומתקרבת לקלוז'ר המיוחל במהלך עשרת חודשי האבל שחלפו עד כה. סוף כל סוף, מתקרבת להשלמת הפער שבין שכול לכישלון. כי "לימון הוא לימון הוא לימון הוא לימון" – בעיקר העץ הנדיב שבחצר, כפרפראזה על הוורד הפרה היסטורי של גרטרוד שטיין.